למה עם הפרעת קשב יש יותר נטייה לחרדות?

הטקסט של היום הולך להיות מאוד חשוף עבורי, אז למה לשתף אתם שואלים? קודם כל, כי כתיבה היא אחת הדרכים שלי להתמודד עם רגשות. לפרוק, לשחרר ולתת לדברים מקום. ודבר שני, כי אם זה יעזור כאן אפילו למישהו אחד, זה ניצחון בשבילי.

התקף החרדה הראשון שלי היה בתחילת הקורונה. כל רגע קפץ דיווח חדש ב־ynet על "חולה מספר 73" ואיפה הוא עבר. הטלפון רטט בלי סוף, והרגשתי איך הדופק שלי עולה וקשה לי לנשום. באותו רגע פשוט ניתקתי את הטלפון, שמתי באוזניות שלמה ארצי, וניסיתי לנשום עמוק. מאז עברו כמה שנים, ובינתיים חוויתי עוד התקפי חרדה, בסיטואציות שונות. לפעמים קל לי להתגבר עליהם, ולפעמים ממש לא.

לפעמים החרדה מגיעה ממקום רציונלי, ולפעמים ממקום שהוא בכלל לא הגיוני. למה זה קורה הרבה לאנשים עם ADHD? כי המוח שלנו עובד אחרת, הוא רגיש יותר לגירויים, רץ לתסריטים הכי קיצוניים, מתקשה "לכבות" מחשבות מטרידות. קשה לנו להישאר ברגע הזה, והראש כל הזמן בורח ל"מה יקרה אם...". הצפה חושית ורגשית הן חלק מהיום־יום שלנו, וכשהן מתחברות לאי־ודאות, הן עלולות להתפוצץ בחרדה.

לפני שנתיים הבנתי שאני צריכה טיפול. ולא, אני לא מתביישת להגיד את זה בקול רם. אני באמת מאמינה שכל אחד מאיתנו יכול להיעזר בטיפול ברמה כזו או אחרת. בטיול האחרון שלי ושל שלו, בן הזוג שלי, בנורווגיה, הרגשתי שהפחדים שלי מקבלים אתגר אמיתי. יש לי כמה חרדות "קבועות": היפוכונדריה, פחד גבהים ופחד ממקומות סגורים. ונורווגיה, עם כל היופי המטורף שלה, ההרים, הפיורדים, המנהרות, הפעילה אצלי את כולן. בכל פעם שנכנסנו למנהרה ארוכה (ויש שם כאלה של 3–8 ק"מ!) הדופק שלי טס, הנשימה התקצרה, והראש מיד דמיין את התסריט הכי גרוע שיש. ובמסלולי הטיול? ארבע פעמים חתכתי את המסלול באמצע מרוב פחד. תחושת בחילה, כאבי בטן, דופק מהיר, הגוף שלי פשוט הגיב חרדה. שלו, בן הזוג שלי, הוא זה שתכנן את כל הטיול מא׳ ועד ת׳.

אבל בגלל הפחדים שלי, היינו צריכים לשנות דירה, מסלולים, ותוכניות. והוא, במקום להתעצבן או להעיר, הכיל, תמך, חיבק. הוא עבד שעות בלמצוא מסלולים חלופיים ולבדוק בגוגל מאפס שאין יותר מדי מנהרות. אני מודה, זה לא קל. אני משתפת כאן לא מעט על אתגרים שיש לנו עם עצמנו בחיים, לכל אחד, אבל בטיול הנוכחי ההשפעה הייתה גדולה עבור שנינו.

יש הרבה תחושות אשמה, במיוחד כשמרגישים שמאכזבים את האדם שאוהבים. אבל הטיול הזה היה שיעור עצום עבורי (ועבורינו) על תקשורת, על קבלה, על לבקש עזרה ולא להרגיש אשמה על זה. מה אני לוקחת מזה? שזה בסדר לדבר על הפחדים שלנו. זה בסדר לבקש עזרה. וכדאי ואפילו מומלץ ללכת לטיפול, כי יש דברים בחיים שלא צריך להתמודד לבד. החרדות שלי השפיעו מאוד על הטיול, אבל יש מזל גדול, שיש לי פרטנר מדהים למסע החיים. שמכיל אותי ולא שופט אותי, שמרגיש אותי, שמוכן להתאים את עצמו כדי שיהיה לי טוב. החלטתי לשתף אתכם בטקסט של היום כי אני מאמינה שכדי לחיות את החיים במלואם, צריך לטפל בפחדים שלנו, לא לתת להם לנהל אותנו. ולהאמין שבצעדים קטנים, אפשר להתמודד איתם טוב יותר.