למה בכיתי באמצע ביקור בישראל? כשתשישות פוגשת הפרעת קשב

.לקראת סוף הביקור בישראל באירוע משפחתי 
.ישיבה ארוכה, הרבה אנשים, שיחות, רעש, חיבוקים
,הכל היה נעים, באמת
אבל לקראת הצהריים הרגשתי איך הגוף שלי פשוט… נגמר

.אמרתי לשלו שאני מתחילה להתעייף ורוצה לחזור הביתה
.למרות שידעתי שיש לנו עוד מפגש עם חברים בערב
.ככל שהזמן עבר, הרגשתי איך הסבלנות שלי נעלמת
.עוד רגע ואני בוכה

 

,הלכתי לשירותים לנשום אוויר
.זה לא עז
...ניסיתי “לסחוב” את הנחמדות עוד קצת
.נפרדנו, רצתי לרכב, התיישבתי והתחלתי לבכות

 

:אמרתי לשלו
.אני גמורה
.הסוללה החברתית שלי נגמרה
.אני לא יכולה יותר לראות אנשים
.אני מותשת, ובא לי לבטל עם החברים

:באתי לכתוב הודעה (אימפולסיבית שלום) ושלו עצר אותי
.אולי לא כדאי כשאת נסערת?" הוא אמר"

"יש עוד אחמש שעות. תנוחי, תאכלי משהו, ואז תחליט"

.והוא צדק
.והקשבתי

:הוא הוסיף
."אפילו אני מותש ועייף. אני לא רוצה לדמיין איך את מרגישה"

.ופה חשוב לי לעצור רגע
,כל מה שהרגשתי, המאבק הפנימי, ההצפה, העייפות
.לא היה נראה כלפי חוץ
.אף אחד סביבי לא הרגיש בזה

,"וזו בדיוק הסיבה שהפרעת קשב נקראת ״הפרעת שקופה"
.90% ממה שעובר עלינו לא רואים

 

היחידים שכן שמים לב
,הם האנשים הכי קרובים אלינו
,אלה שמכירים את שפת הגוף שלנו, את הפנים, את הניואנסים הקטנים
.הם אלה שיודעים גם איך להרגיע אותנו

:אני משתפת את זה כדי להגיד
.זה נורמלי להרגיש ככה. מותר לבכות. מותר לפרוק

 

:וברגעים כאלה, הדבר שהכי עוזר זה ליצור סביבה שקטה

 לשים אוזניות עם מוזיקה-
 לראות סדרה בנטפליקס-
 לצאת לסיבוב קצר בחוץ-

 

:ומה לא כדאי לעשות
.לא לדחוף עוד משימה
.לא לפגוש עוד אנשים

 

.התחושה הזו היא סימן
.הגוף מותש. פיזית, נפשית, מנטלית

לפעמים 4 - 5 שעות של שקט
.עושות הבדל ענק

,אחרי חמש שעות של מנוחה כן פגשנו את החברים
.וזה עשה לי שוב מאוד טוב

 

,אבל בין לבין
.אנחנו צריכים לעצור
,לשים לב מתי אנחנו מעמיסים על עצמנו
.ולבחור מנוחה לפני קריסה

 

.מאי לוין מאמנת אישית בהתמחות הפרעת קשב