אתם יודעים למה אתם עושים את זה?
Share
יש הרבה דברים בשגרה שלנו, ביום יום, שאנחנו עושים ולא בא לנו לעשות אותם.
בין היתר, יש לא מעט, שקשה לנו לעשות או להתמיד.
מאז שאני זוכרת את עצמי, היה לי פחד קהל. בלתי נסבל.
זה פגש אותי בהמון סיטואציות ונסיבות.
בצופים, בבית ספר, בצבא ובהמשך גם בתואר אקדמי במכללה למנהל.
פחד משתק. בכל פעם הצלחתי להתחמק מהעמידה מול אנשים ולדבר.
לפני חמש שנים, אי שם בשנת 2017, בשנה הראשונה בתואר בתקשורת במכללה למנהל
כל העבודות דרשו מאיתנו, הסטודנטים, להציג מול הכיתה. ושוב, מצאתי את הדרך להתחמק
לעמוד מאחורי הפרגוד וללחוץ על המחשב "אנטר" על המצגת.
עד ש.. הגעתי לקורס ניהול מותג. והייתה הוראה מפורשת, שכל הסטודנטים שמגישים
חייבים לקחת חלק *בהצגה* של ההגשה. ניסיתי בכל דרך לבקש לא לעמוד ולדבר.
אבל הפעם, הייתי צריכה פשוט להתמודד. ופשוט זה לא היה.
מצאתי את עצמי עומדת שעות, מול המראה בחדר שלי. צילמתי, הקלטתי, כתבתי, שיננתי.
עשיתי כל מה שאני יכולה במשך שעות כדי להתכונן להצגה של העבודה.
כל כך פחדתי. אני זוכרת גם שההצגה שלי הייתה מזעזעת. הרגשתי שאני חלק מתאונת רכבת.
אבל הייתי שם, התמודדתי עם הפחד. ולמרות שהרגשתי שהלך לי לא טוב, וההכנה המשוגעת שלי
לגמרי מזערה נזקים ועזרה לי. ההתמודדות הייתה מטורפת בשבילי. כי אחרי ההצגה הרגשתי
שניצחתי את הפחד. וכל פעם שהייתי צריכה להציג בפני אנשים ועד היום, בהרצאות מול בני נוער
אני לא ישנה בלילה לפני, אני קמה בבוקר והבטן של מתהפכת. כן, גם אחרי שנה שאני עושה את זה.
היום הפחד שלי הוא לא רק מהעמידה.
החשש שלי נובע מחוסר היכולת שלי להישאר בקשב וריכוז
באופן מלא, למשך כל זמן ההרצאה. הקשב שלי הולך לאיבוד בזמן שאני מדברת כל כך הרבה.
ואני ברוב המקרים לא יודעת איפה הפסקתי לדבר, אבל אני ממשיכה לדבר, כי..
THE SHOW MUST GO ON.
בהרצאה שהייתה לי השבוע, אני ממש זוכרת שבזמן אמת, שאלתי את עצמי בלב.
תגידי, למה לעזעזל את עושה את זה לעצמך? בשביל מה את צריכה את זה?
כל פעם המלחמה שלי על הקשב. כי כל דבר קטן במרחב, מוציא אותי מריכוז.
כדי לנסות להמחיש לכם את מה שאני מרגישה ואיך הראש שלי עובד.
תדמיינו שאתם מול הטלוויזיה ועוברים עם השלט בין הערוצים, מערוץ לערוץ 12,13,14 וכו.
ככה זה מרגיש. במשך היום. מהרגע שאני קמה בבוקר ועד הרגע שאני נרדמת.
יש לי רעש תמידי. רוב האנשים, נמצאים על ערוץ אחד או מטיילים בין 3-4.
אצלי? אין הפסקה. ערוצים כל הזמן מתחלפים.
כשסיימתי את ההרצאה השבוע, יצאתי ושאלתי את עצמי שוב, למה אני עושה את זה?
ואז הזכרתי לעצמי בדיוק למה. כי לפני כמה חודשים בהרצאה במכינה, ניגש אלי
נער מקסים בשם נעם. הוא מאוד הזדהה עם ההרצאה וביקש עזרה לפתוח ערוץ פודקאסט.
ואתם יודעים? רוב האנשים אומרים שיעשו, אבל בפועל הם לא עושים. הוא שלח לי אחרי יומיים
קישור לפרק הראשון בפודקאסט שלו.
לפני חודשיים, ניגשה אלי נערה מהממת בשם קים.
היא ביקשה עזרה עם המטרה שהיא כתבה
לעצמה, בתרגיל שעשינו יחד בהרצאה.
ועד היום היא שולחת לי הודעות שהיא מתקדמת לעבר היעד.
לפני יומיים קיבלתי תגובה מ-רז. על הניוזלטר שלי. והתרגשתי בטירוף.
הזכרתי לעצמי בדיוק את זה. את התגובות, פידבקים, הודעות. שכל המאמץ שאני עושה
ימים כ-לילות. משפיע הלאה. וזה הדלק שלי להמשיך.
כולנו צריכים סיבה "למה" אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים.
כי בימים ששום דבר לא הולך לנו, כמו שתיכננו, אנחנו צריכים "למה" מספיק חזק
כדי להזכיר לעצמנו. להמשיך קדימה, לדחוף, לנסות ולא לוותר.
כי מחר יהיה יותר טוב.
בין היתר, יש לא מעט, שקשה לנו לעשות או להתמיד.
מאז שאני זוכרת את עצמי, היה לי פחד קהל. בלתי נסבל.
זה פגש אותי בהמון סיטואציות ונסיבות.
בצופים, בבית ספר, בצבא ובהמשך גם בתואר אקדמי במכללה למנהל.
פחד משתק. בכל פעם הצלחתי להתחמק מהעמידה מול אנשים ולדבר.
לפני חמש שנים, אי שם בשנת 2017, בשנה הראשונה בתואר בתקשורת במכללה למנהל
כל העבודות דרשו מאיתנו, הסטודנטים, להציג מול הכיתה. ושוב, מצאתי את הדרך להתחמק
לעמוד מאחורי הפרגוד וללחוץ על המחשב "אנטר" על המצגת.
עד ש.. הגעתי לקורס ניהול מותג. והייתה הוראה מפורשת, שכל הסטודנטים שמגישים
חייבים לקחת חלק *בהצגה* של ההגשה. ניסיתי בכל דרך לבקש לא לעמוד ולדבר.
אבל הפעם, הייתי צריכה פשוט להתמודד. ופשוט זה לא היה.
מצאתי את עצמי עומדת שעות, מול המראה בחדר שלי. צילמתי, הקלטתי, כתבתי, שיננתי.
עשיתי כל מה שאני יכולה במשך שעות כדי להתכונן להצגה של העבודה.
כל כך פחדתי. אני זוכרת גם שההצגה שלי הייתה מזעזעת. הרגשתי שאני חלק מתאונת רכבת.
אבל הייתי שם, התמודדתי עם הפחד. ולמרות שהרגשתי שהלך לי לא טוב, וההכנה המשוגעת שלי
לגמרי מזערה נזקים ועזרה לי. ההתמודדות הייתה מטורפת בשבילי. כי אחרי ההצגה הרגשתי
שניצחתי את הפחד. וכל פעם שהייתי צריכה להציג בפני אנשים ועד היום, בהרצאות מול בני נוער
אני לא ישנה בלילה לפני, אני קמה בבוקר והבטן של מתהפכת. כן, גם אחרי שנה שאני עושה את זה.
היום הפחד שלי הוא לא רק מהעמידה.
החשש שלי נובע מחוסר היכולת שלי להישאר בקשב וריכוז
באופן מלא, למשך כל זמן ההרצאה. הקשב שלי הולך לאיבוד בזמן שאני מדברת כל כך הרבה.
ואני ברוב המקרים לא יודעת איפה הפסקתי לדבר, אבל אני ממשיכה לדבר, כי..
THE SHOW MUST GO ON.
בהרצאה שהייתה לי השבוע, אני ממש זוכרת שבזמן אמת, שאלתי את עצמי בלב.
תגידי, למה לעזעזל את עושה את זה לעצמך? בשביל מה את צריכה את זה?
כל פעם המלחמה שלי על הקשב. כי כל דבר קטן במרחב, מוציא אותי מריכוז.
כדי לנסות להמחיש לכם את מה שאני מרגישה ואיך הראש שלי עובד.
תדמיינו שאתם מול הטלוויזיה ועוברים עם השלט בין הערוצים, מערוץ לערוץ 12,13,14 וכו.
ככה זה מרגיש. במשך היום. מהרגע שאני קמה בבוקר ועד הרגע שאני נרדמת.
יש לי רעש תמידי. רוב האנשים, נמצאים על ערוץ אחד או מטיילים בין 3-4.
אצלי? אין הפסקה. ערוצים כל הזמן מתחלפים.
כשסיימתי את ההרצאה השבוע, יצאתי ושאלתי את עצמי שוב, למה אני עושה את זה?
ואז הזכרתי לעצמי בדיוק למה. כי לפני כמה חודשים בהרצאה במכינה, ניגש אלי
נער מקסים בשם נעם. הוא מאוד הזדהה עם ההרצאה וביקש עזרה לפתוח ערוץ פודקאסט.
ואתם יודעים? רוב האנשים אומרים שיעשו, אבל בפועל הם לא עושים. הוא שלח לי אחרי יומיים
קישור לפרק הראשון בפודקאסט שלו.
לפני חודשיים, ניגשה אלי נערה מהממת בשם קים.
היא ביקשה עזרה עם המטרה שהיא כתבה
לעצמה, בתרגיל שעשינו יחד בהרצאה.
ועד היום היא שולחת לי הודעות שהיא מתקדמת לעבר היעד.
לפני יומיים קיבלתי תגובה מ-רז. על הניוזלטר שלי. והתרגשתי בטירוף.
הזכרתי לעצמי בדיוק את זה. את התגובות, פידבקים, הודעות. שכל המאמץ שאני עושה
ימים כ-לילות. משפיע הלאה. וזה הדלק שלי להמשיך.
כולנו צריכים סיבה "למה" אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים.
כי בימים ששום דבר לא הולך לנו, כמו שתיכננו, אנחנו צריכים "למה" מספיק חזק
כדי להזכיר לעצמנו. להמשיך קדימה, לדחוף, לנסות ולא לוותר.
כי מחר יהיה יותר טוב.
מאי לוין מאמנת אישית בהתמחות הפרעת קשב.