למה אני חוזרת הביתה ולא מצליחה לזוז?

יש ימים שאני חוזרת הביתה מהעבודה, פותחת את הדלת, מתיישבת על הספה ונתקעת. כן, נתקעת.

לא קמה, לא מתקלחת, לא מתחילה לבשל. יושבת. שקט. כאילו מישהו לחץ על כפתור “השהייה” אצלי בגוף. אני רואה את עצמי מהצד ויודעת שאני אמורה “להיות”, אבל לא מצליחה לזוז. אפילו אם יש בן זוג בבית, או שזו רק אני, אני מרגישה שאני לא באמת מצליחה לעבור מ”עבודה” ל”בית”.

המוח שלי עוד רץ. הגוף עייף לגמרי וכל מילה, כל שאלה, כל צליל, מרגישים כמו עומס שאני לא מסוגלת להכיל. וזה מתסכל. כי אני לא מבינה מה קורה לי. ואני גם לא יודעת להסביר את זה לאחרים. אז למה זה קורה? הפרעת קשב גורמת לי לחוות את העולם בעוצמה גבוהה.

במהלך היום אני מתפקדת, מדברת, פותרת בעיות, עומדת בזמנים, מגיבה. אבל כל זה דורש ממני יותר ממה שנראה. ואז, כשאני מסיימת את היום, אין לי כוח. לא בגלל עצלנות. אלא כי פשוט נשרפתי מבפנים. אבל מה שקשה במיוחד זה שלא הייתה לי נקודת סיום. לא היה רגע שאמרתי לעצמי: “היום נגמר, עכשיו אני בבית.”

מה עוזר לי? מה שלימד אותי לנשום מחדש, זה רעיון קטן: טקס סיום יום עבודה. הבנתי שאם אני לא אעצור, הגוף שלי יעצור אותי. אז אני בוחרת לעצור בעצמי. איך אני עושה את זה? קודם כל, אני לא נכנסת ישר הביתה לפעמים אני נשארת רגע ברכב, לפעמים אני הולכת כמה דקות ברגל ליד הבית. רק כדי לעצור את הרצף. לעצור את המירוץ. ️

אני לוקחת כמה נשימות אמיתיות. עמוקות. בלי טלפון. בלי לרוץ לשום מקום. להחזיר את עצמי אליי. ️אני כותבת על דף לא חייב משהו מסודר. רק לזרוק החוצה את הרעש שבראש: מה אני עוד צריכה לעשות? מה היה לי קשה היום? מה הלחיץ אותי? מה עשה לי טוב? ככה אני מפנה מקום בראש. אני אוכלת משהו קטן חטיף אנרגיה, תמר, משהו קל. זה עוזר לי לסמן לעצמי: “משהו השתנה. עכשיו אני עוברת לשלב הבא של היום.”

ואז, אני נכנסת הביתה לא מתוך בריחה. אלא מתוך בחירה. אולי אני עדיין עייפה, אולי אין לי הרבה כוח, אבל אני נכנסת אחרת. אם גם אתם מרגישים לפעמים שהיום פשוט גומר אתכם, שאתם מגיעים הביתה ואתם לא מסוגלים לתפקד, תדעו שאתם לא לבד. וזה לא כי אנחנו לא מתאמצים. זה כי אנחנו מתאמצים כל כך הרבה, שהגוף שלנו פשוט מבקש רגע לנשום. וזה לא פינוק. זו דרך לשרוד. ואם נלמד לעצור לרגע, אפילו 15 דקות, אנחנו נרגיש איך משהו קטן משתנה. ולפעמים, זה כל מה שצריך כדי שנצליח לחזור לעצמנו.