הפרעת קשב היא שקופה – אז למה זה כל כך קשה

היום אני רוצה לדבר על משהו שמלווה כמעט כל מי שיש לו הפרעת קשב, אבל לא תמיד שמים אליו לב:

העובדה שמדובר בהפרעה שקופה. אז מה זה בכלל אומר "שקופה"? זה אומר שהיא לא נראית לעין. 

אין סימן חיצוני. אין תזכורת ויזואלית שמראה שיש כאן קושי. אז מבחוץ ,זה נראה כאילו הכל בסדר. אני קמה בבוקר, הולכת לעבודה, מדברת עם אנשים, לפעמים אפילו נראית ממש על זה. אבל מה שלא רואים, זה את כל המאמץ הפנימי שאני משקיעה רק כדי לתפקד. מה לא רואים? לא רואים את זה שלקח לי שעה רק להתחיל משימה אחת.

לא רואים את זה שניסיתי לכתוב מייל פשוט, ונעצרתי עשר פעמים בדרך. לא רואים את זה שניסיתי להקשיב למישהו ובחצי מהזמן נלחמתי במחשבות שקפצו לי לראש. זה לא ניכר כלפי חוץ, אבל בפנים? זה מאבק. והמאבק הזה יכול להיות מתיש. במיוחד כשאנשים מסביב לא מבינים מה הבעיה. כי "את נראית בסדר", "אבל את מתפקדת", "נו מה, פשוט תתרכזי". זה דברים שאני שומעת כל הזמן.

גם אני לפעמים שוכחת והאמת? גם אני בעצמי לפעמים שוכחת שזה חלק מההפרעה. אני חושבת ש"מה נסגר איתי", או "למה אני ככה", או "למה קשה לי עם משהו שלכולם קל איתו". אבל זה לא כי אני לא משתדלת. זה לא כי אני לא רוצה. זה כי המוח שלי עובד אחרת. ואני צריכה להזכיר לעצמי את זה שוב ושוב. מה הבעיה כשההפרעה שקופה? כשמשהו שקוף, הוא פחות לגיטימי בעיני אחרים. אנשים לא יודעים למה אני מגיבה באיחור. למה אני שוכחת פגישה. למה אני מבטלת ברגע האחרון. למה אני פתאום מתנתקת או מתפרצת או בורחת. וכשהם לא יודעים, הם מפרשים את זה כהתנהגות. כאופי. כחוסר איכפתיות. וזה כואב. כי זו לא כוונה.

זה קושי אמיתי. הפרעת קשב היא שקופה וזה בדיוק מה שהופך אותה לכל כך מתסכלת לפעמים. אבל היא אמיתית. וההתמודדות היא יומיומית. וברגע שמתחילים לזהות את הקושי, לעצמנו ולסביבה, נהיה קצת יותר קל.