איך אמונה אחת מבית הספר מלווה אותנו גם שנים אחרי

.השבוע התחלתי לכתוב מכתבים למאי הקטנה

.מאז בית הספר היסודי אני זוכרת תחושה אחת שלא עזבה אותי
 .לא משנה כמה ניסיתי, כמה התאמצתי, כמה ישבתי ללמוד... נכשלתי
 .מבחן אחרי מבחן. שנה אחרי שנה

וכשאת מעבירה ילדות שלמה בתוך מערכת שבה את לא מצליחה לעבור מבחנים, את .מתחילה לערער ביכולת שלך להצליח בחיים עצמם

.התחלתי לחשוש מהעתיד
 ?איך תהיה לי עבודה
?איך אצליח להחזיק משהו לאורך זמן
 .והאמונה הזו, שאני פשוט לא מספיק טובה, הלכה איתי לכל מקום

.מאז, בלי ששמתי לב, אני רודפת אחרי תחושת ההצלחה
 .אובססיבית כמעט, להוכיח לעצמי ולעולם שאני כן מספיק
 .שהנה, הצלחתי
 ?והאמת
 .התחושה של ״לא מספיק״ עדיין שם לפעמים
 .אני עובדת על לשחרר אותה

.כי מאי הקטנה, באיזשהו מקום, עדיין לא לגמרי מעכלת איפה אני היום
 .היא עוד זוכרת מערכת חינוך שלא ידעה לראות אותה
 .והאמת היא שגם היום, המערכת רחוקה מלהיות במקום טוב

.במשך השנים אני זו שעשיתי את העבודה הקשה
.לימדתי את עצמי להסתדר. סללתי דרך שמתאימה לי בקצב הנכון לי

,והיום, כשאני כותבת למאי הקטנה
 .אני מנסה להרגיע אותה
 .להסביר לה שאני במקום טוב
 .שאני עובדת בהגשמת חלומות
 .שאני בונה חיים שיש בהם חופש, משמעות ואומץ

.אני כותבת לה שניצחתי
 .ובגדול
 .ואני גאה בעצמי. באמת גאה
 .איזה כיף להגיד את זה ככה, בלי להתנצל

.אני כותבת את זה כאן כי אני יודעת שאני לא היחידה
.שסוחבת טראומות מהעבר
 .שבשקט בשקט משפיעות על ההווה

,אז אם זה נוגע בכם
 .אני מזמינה אתכם לכתוב מכתב לילד או לילדה הקטנים שבכם
 .לתת מקום לזיכרונות, לתחושות, לפחדים
 .ולספר להם איפה אתם היום

.תשלימו פערים
 .תרככו אמונות ישנות
 .ואולי תאפשרו לעצמכם סוף סוף להרגיש שאתם מספיק

 מאי לוין מאמנת אישית בהתמחות הפרעת קשב